1
תרגום מאמר מתוך:
Cohen, E. (2006) “Parental Level of Awareness”: An Organizing Scheme of Parents’ Belief Systems as a Guide
in Parent Therapy. In: Wachs, C. & Jacobs, L. (editors) Parent-Focus Child Therapy: Attachment Identification
& Riflective Function. Rowman & Littlefield Publication, pp.39-64.
“Parental Level Of Awareness”: An Organizing Scheme of Parents’ Belief Systems as a
Guide in Parent Therapy/ Cohen E.
עדויות מחקריות מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית מאשרות שהבריאות הנפשית של ילדים מושפעת מאוד מהקשרים שיש
להם עם הוריהם, מהתנהגות ההורים ומהסביבה הביתית בה הם חיים. הערכות של תוכניות התערבות מוקדמות להורים
בסיכון גבוה מדגימות כיצד ניתן לשפר את הטיפול שמעניקים ההורים, אך מדגישות שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר.
לאחרונה, מתחילים להכיר בשדה הפסיכולוגיה הקלינית ביעילות ה”טיפול בהורים” ורואים בו התערבות קלינית מרכזית
וחשובה שמקלה על בעיות הילד. הכרה זו מהווה חידוש למסורת הפסיכודינאמית ומעבירה את המוקד בטיפול המשפחתי
מהמערכת הכללית לתת-מערכת ההורים.
על מנת לקדם את הטיפול בהורים חשוב להבין טוב יותר את המורכבות שבעבודה עם הורים סביב בעיות הקשורות בילד, הן
מנקודת המבט של המטפל והן מנקודת המבט של ההורים. למרות שהורים רבים שואפים לשמש כסוכני השינוי עבור ילדיהם,
לעיתים קרובות הם מגלים פגיעות רבה כשבוחנים סוגיות הקשורות לתפקודם כהורים. פעמים רבות, בחינת סוגיות אלו
נתפסת כמרמזת על כישלון ההורים וההשלכות המוסריות, החברתיות והרגשיות שיש לכך מעוררות בהורים חרדה, אשמה
ותגובות הגנתיות של כעס ודחייה.
(2000 (Pantone טוען שלמרות שרב ההורים רוצים בכנות לעזור לילדיהם, הם עשויים להתנגד לתהליך עצמו כיוון שהוא
מערב בחינה מעמיקה של סוגיות מהן נמנעו במשך שנים. רגישויות אלו דורשות מהמטפלים להקדיש תשומת לב מיוחדת
למערכת היחסים שלהם עם ההורים. זאת מכיוון שההורים משמשים הן כלקוחות שמסייעים להם והן כדמויות משמעותיות
שעוזרות לילדיהם. לפיכך, טיפול בהורים מחייב שילוב גמיש של התייעצות, שיתופיות וטיפול וזהו אתגר לא פשוט עבור הרבה
מטפלים. אנשי מקצוע מבריאות הנפש, ובמיוחד מטפלי ילדים ועו”סים מייחסים לעצמם תפקיד מגונן על הילד וכך מסתכנים
בהיגררות למערכת יחסים פטרונית ומבקרת כלפי ההורים. לעומתם, מטפלים שעובדים עם מבוגרים באופן פרטני או בטיפול
זוגי, שבד”כ פונים לטיפול ביוזמתם , עשויים להתמקד בצרכיהם של ההורים ולהזניח את הצרכים של הילדים.
קושי נוסף מתעורר במצבים בהם ההורים מבקשים ישירות הדרכה בנוגע להתמודדותם עם בעיות הילד. במצבים אלה,
המטפלים עשויים לתת עצות והצעות פרקטיות מיידיות ואינם מודעים לסיכונים המעורבים בציפיותיהם הנאיביות שההורים
יוכלו לאמץ וליישם את הצעותיהם כיוון שהם שותפים להשקפת העולם של המטפלים בנוגע לטיפול בילדים. לאורך השנים,
החשיבה על הורות השתנתה בשדה המחקרי. בעוד שבעבר הוצגו נוסחאות ברורות למהי הורות טובה, כיום תופסים את
ההורות בצורה מורכבת יותר ומכירים בכך שיש דרכים שונות בהן הורים מתאימים את מעשיהם לצרכים ולמאפיינים של
הילד, למשאביהם האישיים ולנסיבות חייהם.
בספרות הפסיכודינאמית , העוסקת בעבודה טיפולית עם הורים הייתה התייחסות מוגבלת ומועטה לחלק מהסוגיות הנ”ל. כמו
כן, עד לאחרונה, ההתנגדות של גישות הטיפול המשפחתי לשימוש במושגים פסיכואנליטיים כמו העברה והעברה נגדית, מנעה
את הדיון בחלק מהסוגיות )למעט ניסיונות מעטים לשלב בין טיפול משפחתי לטיפול הורים(.
.
2
מספר מחקרים בחנו את השפעתם של משתנים שונים על טיב ההורות ועל סיכונים בהורות. המאמר הנוכחי יתמקד בבחינת
השפעתן של אמונות ותפיסות הוריות על דפוסים הוריים. מחקרים מצאו כי אמונות הוריות )גלויות או סמויות( מנבאות
תגובות של הורים לילדיהם בהווה ובעתיד במגוון תחומים: ניהול ריבים בין אחאים, שימוש בהתנהגויות נוקשות ובאיסורים,
מתן אוטונומיה וסגנונות חינוך ולמידה. בנוסף, נמצא כי דפוסים הוריים אלו משפיעים על ההתפתחות וההסתגלות של הילד.
מחקרים אחרים מצאו כי תפיסת ההורים את הגורמים המשפיעים על התנהגות הילד )סגנון ייחוס( ומידת השליטה שהם
מאמינים שיש להם על התנהגותו )מידת תפיסת היעילות העצמית ההורית שלהם(, נקשרים לתגובותיהם הרגשיות
וההתנהגותיות כלפיו. כמו כן, נמצא כי סגנונות הייחוס מנבאים את טיב היחסים בין ההורה לילד ואת התפתחות הילד באופן
כללי. בקרב הורים לילדים שאובחנו כבעלי ADHD ,הייחוסים שעשו נקשרו לתוצאות הטיפול ולחומרת ההפרעה ההתנהגותית
של הילד.
כמו כן, נראה כי אמונות ותפיסות הוריות ממלאות תפקיד חשוב בהעברה בין דורית של גורמי סיכון בהורות. הממצאים
מצביעים על כך שהורים בעייתיים מתקשים בהבנת המורכבות ביחסים בינ-אישיים וטיפוליים ובעלי יכולת מוגבלת לרפלקציה
על מחשבות ורגשות הקשורים ליחסים, בניגוד להורים מתפקדים . כמו כן, יש קשר בין דפוסי ייחוס וציפיות לא הולמות של
הורים מילדיהם ואמונות הקשורות בענישה, לבין התעללות פוטנציאלית בילד.
הממצאים מציעים שמגבלות ביכולת המנטאליזציה אצל מבוגרים )היכולת לשקף מצבים רגשיים ולהבין את המשמעות שאני
ואחרים מעניקים להתנהגות( היא גורם סיכון מרכזי לדפוסי ההורות שלהם. חשוב לשים יותר דגש על כל אחד מההורים
במערכת, ולהתייחס למשמעויות הפנימיות שהוא נותן לחוויה הסובייקטיבית של ההורות, שמושפעות הן מההיסטוריה
האישית והן מההקשר התרבותי. ניראה כי מתן מידע והשאת עצות הקשורות לתוכן המקרים אינן מספיקות ומה שחשוב הוא
לשנות את המבנה הארגוני של הקוגניציות על ידי הגברת היכולת לחשוב על כמה נקודות מבט בעת פירוש מצב, שיפור היכולת
הרפלקטיבית במצבים חברתיים ושיפור הרפלקציה העצמית. מחקרים רבים בתחום ההתקשרות )שעוסקים בייצוגים פנימיים(
התמקדו בבחינת התפתחות היכולות הרפלקטיביות בהורות. המחקרים מצאו קשרים בין ייצוגי התקשרות אצל מבוגרים,
לבין הייצוגים שיש להורים בנוגע לילד, התנהגות הורית והתקשרות בטוחה של הילד. בעוד שאמונות הן בד”כ מבנים
מנטאליים מודעים, ייצוגים פנימיים הם מבנים לא מודעים. לאור זאת, האמונות של ההורים מעוררות פחות ולכן יכולות
להוות “פתח כניסה” בטיפול הורים.
פרק זה ידון באופן בו ניתן לסייע להורים לבצע שינוים מטא-קוגניטיביים אלו. זאת, באמצעות המשגה מבוססת מחקר של
“רמות מודעות הורית”, אשר מציגה את ההתפתחות הקוגניטיבית של אמונות הוריות אצל מבוגרים. המשגה זו מספקת קווים
מנחים ושימושיים לביסוס ברית עם הורים שונים וקיום דו- שיח עימם בצורה רגישה אך מאתגרת, על מנת להרחיב את
המסגרת המארגנת של ההורות בה הם מחזיקים, להבחינה ולהגמישה. ההתייחסות לסגנון החשיבה של ההורים במסגרת
התפתחותית, יכולה לסייע למטפלים להתגבר על רגשות שליליים ש מתעוררים בהם כחלק מההעברה הנגדית, כשהם מתנגדים
לאופן הטיפול \של ההורים בילדיהם.
המושג “מודעות הורית” מתייחס לדפוסי החשיבה הטיפוסיים של הורים על הילדים שלהם- האופן בו הם נוטים להבין את
התנהגות הילד, את תפקידם כהורים ואת הפונקציות שהם ממלאים. נטיות אלו קשורות לידע, אמונות ודפוסי חשיבה
שמתעוררים כשההורה צריך לקבל החלטה בנוגע לילד.
ארבעה שלבים ב “רמות מודעות הורית”.
3
כל רמה כוללת בתוכה את מערכות השיקולים מהרמות הקודמות ומוסיפה להן מערכת שיקולים חדשה ששונה מהן איכותית.
ההתקדמות ברמות ניכרת במעבר משיקולים הממוקדים בעצמי לשיקולים קונבנציונליים יותר, המבטאים הסברים רווחים
ונורמות מקובלות. התקדמות נוספת ניכרת משיקולים המבוססים על הכרה בכך שכל ילד הוא אינדיבידואל מורכב וייחודי.
הרמה הרחבה ביותר כוללת שיקולים המתייחסים בו זמנית למרכיבים באקולוגיה ובמערכת היחסים הייחודית של הילד
וההורה. ניתן לאפיין כל הורה כמבטא דפוסים טיפוסיים לאחת הרמות )זאת מכיוון ששאלונים לאיתור רמת המודעות ההורית
בדרך כלל משקפים נטייה מרכזית לרמה אחת או במקרים נדירים יותר גם נטיות לרמות הסמוכות(. מאחר שהשאלונים בהם
ניוברגר השתמשה שימשו לצורכי מחקר, אסתר החליטה להחליפם לצורך שימוש קליני, על מנת שהשאלות יתאימו יותר
לראיון הקליני, או לפגישה הטיפולית עם ההורים. עם זאת, הניתוח של תגובות ההורים, תואם להגדרות ולקריטריונים של
ניוברגר. דוג’ לשאלות טיפוסיות: “האם רשמת את ילדך לחוגים בשעות אחה”צ בשנה זו? אם כן, לאילו חוגים ואיך התקבלה
ההחלטה?”; “האם לילד יש שעת השכבה קבועה? אם כן, כיצד הוחלט עליה ומדוע?”; “האם אתה מעורב בשיעורי הבית של
הילד? אם כן, מדוע ובאיזה אופן?” בנוסף, לאחר תיאורים ספונטניים של ההורים במהלך הפגישה שקשורים לתגובותיהם או
לתגובות ילדיהם, ניתן לשאול שאלות על סיבתיות והסקה, כמו “כיצד אתה מבין את זה?” “מדוע?” “ומה עוד/חוץ מזה?”
ארבע רמות המודעות ההורית יתוארו להלן, כאשר בכל רמה יוצגו דוגמאות לתשובות טיפוסיות של הורים לשאלה על החוגים.
יש לציין כי השמות שניתנו לרמות שונו במידת מה מהמקור )שהיו – אגואיסטית, קונבנציונלית, סובייקטיבית ואנאליטית(
למטרות הבהרה.
(Egocentric Level) האגוצנטרית הרמה. 1
הורים ברמה זו מבינים את הילד במונחים של חוויותיהם האישיות, ותפקידם ההורי מאורגן סביב הצרכים והמשאלות
האישיות שלהם. לכן, הם יבחרו לרשום את ילדיהם לחוגים שהם רצו להשתתף בהם כילדים, או שמתגמלים אותם בהווה
)למשל, “אני תמיד רציתי להיות רקדנית בלט” “אני מרגיש טוב ומיוחד, כי בני הוא היחיד שלומד סינית..”(. ייתכן שהם ירשמו
את ילדם לפעילות כי זה נוח להם, כלומר מאפשר להם זמן פנוי או מנוחה. גם הבחירה לא לרשום את הילד לחוג יכולה להיות
מושפעת משיקולים אישיים, בעקבות חוויות לא נעימות שהיו להורים בחוגים אלו, או מטעמים של חוסר נוחות אישית של
ההורים בהווה.
)Conventional Level( הקונבנציונאלית הרמה. 2
הורים ברמה זו מבינים את הילד, תוך שימוש בהסברים חיצוניים, סטריאוטיפיים והגדרות שמספקת התרבות, המסורת או
דמות סמכות. התפקיד ההורי ברמה זו מאורגן סביב מוסכמות חברתיות בנוגע לפרקטיקה ולתחומי אחריות הולמים. הורה
ברמה זו יכול לטעון שהוא מסיע את הילד לחוג מחשבים כיוון ש”כולם אומרים שחשוב לפתח מיומנויות כאלו בגיל צעיר”.
לחילופין, הורה יכול לטעון כי אף אחד בקהילה שלהם לא שולח את הילד לחוגים בגיל כה צעיר.
.)Child-Centered Level) בילד המרוכזת רמה. 3
הורים ברמה זו תופסים את הילד כישות ייחודית, שניתן להבין דרך מערכת היחסים בינם לבינו, ולא דרך הגדרות חיצוניות.
הם צוברים הרבה מידע ספציפי על ההתנהגויות החיצוניות של הילד ומנסים להגיע לתובנות בנוגע לדינאמיקות הפסיכולוגיות
הפנימיות שלו. הורים אלו תופסים את התפקיד ההורי כיכולת לזהות ולממש את הצרכים הייחודיים של ילדם. לכן, הם יטו
לבחור בחוגים על בסיס הידע שצברו בנוגע לתחומי העניין והכשרונות הייחודיים של הילד וישקיעו מאמצים רבים בחיפוש אחר
החוגים המתאימים לו ביותר. לחילופין, הם יכולו\ים להציג עדויות רבות לכך שעדיף שהילד יעסוק בפעילות מסוימת בה יבחר
באופן חופשי לפי העדפותיו בבית ולא בפעילויות קבוצתיות מאורגנות.
(Relational-Systemic Level( היחסים מערכת רמת. 4
הורים ברמה זו מבינים את ילדם בצורה פסיכולוגית מורכבת ומשתנה ומכירים בכך שגם הילד וגם ההורה מתפתחים דרך
התפקידים שלהם בקשר הורה-ילד. ההורה יודע שתפקידו לנסות כל הזמן למצוא את האיזון האחראי בין צרכים מתחרים של
ההורים, המשפחה והילד. לכן, סביר להניח שהורה ברמה זו יבחר בחוגים על פי תחומי העניין וצרכיו הספציפיים של הילד, תוך
4
התחשבות בצרכים האישיים של ההורים ויתר בני המשפחה ובאפשרויות הקיימות בהווה ובעתיד. למשל, אם המשפחה נמצאת
במצוקה כלכלית הורים ברמה זו יציעו לילד חוג נגינה בחליל ולא חוג נגינה בפסנתר שיקר יותר, כפי שהילד ביקש, ויתכננו
למלא את בקשת הילד בעתיד, בזמן מתאים יותר, אם יזהו אצלו כשרון ויראו כי הוא דבק בבקשתו.
יש להתייחס ליכולת למנטאליזציה כאל רצף של יכולות ביחסים בינאישיים ולא בצורה דיכוטומית
כ Mindblindness – חוסר יכולת להבין את המצב הרגשי של האחר ו Mindsight – היכולת לתפוס ולהבין את המצב הרגשי של
האחר. מחקרים מציעים שהבדלים בינ-אישיים ביכולות הרפלקטיביות בהורות מושפעים מגורמים נוירולוגיים, מניסיון
התפתחותי ומהאינטראקציות ביניהם. מחקרי התקשרות תומכים בהנחה שהתנסויות בינ-אישיות מוקדמות ביחסים בין הילד
להורה, יכולות לסייע או לפגוע בהתפתחות היכולת הרפלקטיבית והשפעה זו יכולה להשליך גם על היכולת הבינ-אישית של
הפרט במערכות יחסים בוגרות ועל יכולותיו ההוריות.
רמת המודעות ההורית בנקודת זמן מסויימת, עשויה לשקף גם רגרסיה או עיכוב בשימוש ביכולות קיימות, בשל חרדה, מתח
ודיכאון שמשפיעים על כלל התפקוד. כך, ייתכן כי סוגיות אישיות בלתי פתורות מסוימות, עשויות לעכב את ההורה מלהגיב על
פי רמת המודעות הפוטנציאלית שלו כשהן מתעוררות באינטראקציות עם ילד ספציפי. בנוסף, מאפיינים ספציפיים של הילד –
טמפרמנט, מצב נוירולוגי יכולים להשפיע על החוויות ההוריות בכך שהם יוצרים תסכול, בלבול וחרדה. חוויות אלו עשויות
להחליש את היכולת הרפלקטיבית הפוטנציאלית של ההורה דרך תגובות הגנתיות. יותר מכך, התסכול המצטבר של ההורה
ודיכוי הצרכים שלו מול ילד עם קשיי ויסות משמעותיים, עלול להקשות על ההורה להכיר בילד ולהוביל למאבקי שליטה
ביניהם.
ההתערבות לפיכך היא יעילה אם היא עוזרת לקדם או לשקם את יכולות המנטאליזציה. (1998 (Target & Fonagy אומנם לא
התמקדו בטיפול הורים, אך הציעו עקרונות מנחים ל”טיפול מכוון מנטאליזציה”, בו המטפל מתמקד בעקביות במצבים
המנטאלים של המטפל והמטופל, וכך מציב דרישות מהמטופל לנהוג כמותו.
• כהן מאמינה שבטיפול בהורים עיקרון זה צריך מרכזי בהבנית חוויות הוריות חדשות ביוזמתו הרגישה של המטפל.
חוויות אלו יכולות להוביל לשינויים באמונות ההוריות וביכולת הרפלקטיבית, באמצעות שילוב מספר אלמנטים
טיפוליים משמעותיים: יחסים של אמפתיה, תמיכה, כיבוד ודאגה;
• מודעות מתפתחת לתפיסות העכשוויות על העצמי, האחר והעולם;
• בחינה מתמדת של מידת היעילות של התפיסות העכשוויות וחשיפה לתפיסות והשקפות אלטרנטיביות.
•
ניתן לפתח מודעות עצמית הן באמצעות שיח תרפויטי והן באמצעות הנחיות מוכוונות – עריכת תצפית או משימות התנהגותיות
שמציע המטפל להורה. השילוב בין אמפתיה והכרת דרכי החשיבה ורגשות של ההורה לבין החשיפה ההדרגתית להיבטים של
“אחרות” )”otherness( )”פרספקטיבות של הורים אחרים, של הילד, או של המטפל בניסיון מתמשך להבין, להרחיב, לשאת
ולתת עם התפיסות הקיימות( עומד בבסיס השינוי האפשרי.
תהליך זה דומה לתהליך “ההצטרפות” )”Joining )”שבשורשי הטיפול המשפחתי המסורתי והינו בסיסי בכל ההתערבויות
הטיפוליות.
סכימת המודעות ההורית יכולה להוות כלי שימושי בשלב ההצטרפות- להבנת הציפיות, שלעיתים מוצגות כתלונות, של הורים
שמעוניינים בטיפול וכן, לעזור למטפל לצפות מה יהיו סוג המוטיבציות לשינוי בהם ייתקל מרגע שהוא הצליח להצטרף להורים
בטיפול. בטיפול המשפחתי המסורתי “הצטרפות” מייצגת את היכולת לתת למשפחה תחושה שהמטפל מבין אותה, שהוא רגיש,
מכבד ומתעניין בתפיסות של בני המשפחה, בערכיהם, באמונותיהם ובדפוסי האינטראקציה ביניהם, שהוא עובד בשביל ויחד
עם המשפחה. בצד זאת “הצטרפות” כוללת שמירה על מידה של גמישות ואוטונומיה של המטפל, שמאפשרת לו לחקור את
5
המשפחה על דפוסי ההתנהגות, לעודד בני משפחה לבטא את חילוקי הדעות שביניהם ולהציע שקיימות דרכים חלופיות להבנת
סיטואציות ויחסי גומלין אלטרנטיביים.
אם כן, הסכמה של רמות המודעות מאפשרת גם החלטה רגישה על הכיוון והמידה בה המטפל יחקור אוטונומית את
המשפחה וישקף להם דברים. הניסיון הקליני מוכיח כי הדיאלוג עם ההורים, הרחבת היכולת הרפלקטיבית שלהם ויצירת
השינוי, צריכים להתאים לרמת המודעות ההורית הנוכחית, במטרה לפתח את המודעות ולהתקדם ברמה אחת לכל היותר.
ניסיונות להתקדם לא על פי הרצף ולהתייחס לרמות מודעות גבוהות יותר עלולים להוביל לקצר בתקשורת או לדפוסים מעגלים
אכזריים ולא פרודוקטיביים ביחסים הטיפוליים. לעיתים קרובות כשלים אלו בולטים כאשר מטפל מגישה המרוכזת הילד
מנסה לעורר תגובות אמפתיות כלפי ילד ניזקק מהורה ברמת המודעות האגוצנטרית. ניסיון המטפל שנובע מרגשותיו כלפי
הילד, נחווה על ידי ההורים כתגובה לא אמפתית לרגשות הנזקקות שלהם. מצב זה עלול להגביר את חומרת התלונות והדחיות
של ההורים כלפי הילד ובעקשנות הלא מועילה והמקבעת של המטפל להמשיך ולהסביר להורים את צרכיו של הילד.
ניתן להבין מחלוקות של הורים בנוגע לטיפול בילד “בעייתי” , לאור רמות מודעות שונות שלהם. המטפל צריך לכבד כל אחת
מהעמדות ולאתגר את ההורים לנסות ולשלב את תפיסותיהם. באופן זה, השיח בין ההורים הופך מורכב ועשיר יותר )כי מוצגות
בו תפיסות שונות( וכך מפתח את רמת המודעות ועוזר במציאת פתרונות יצירתיים יותר.
עבודה עם הורים ברמה האגוצנטרית
הורים ברמה האגוצנטרית פונים לטיפול או בגלל שהתנהגות הילד מפריעה להם , או בתגובה ללחצים של סוכנים חיצוניים כמו
בית הספר, עו”סים או ביה”מ. הם אינם מודעים והרבה פחות מוטרדים מהמצב הרגשי של הילד, בהשוואה לאחרים שבמגע
עם הילד. בשלבי הטיפול הראשוניים, שיתוף הפעולה שלהם מונע ע”י שאיפה להפסיק את הלחצים ואי הנחת שנגרמים ע”י
הסוכנים החיצוניים. הם ינסו גם לבחון את המטפל, לאתגר אותו ליצור את ההתנהגויות הרצויות אצל הילד, כדי להרגיש
מתוגמלים, או להכחיד התנהגויות שמטרידות אותם, ושאותן הם תופסים כמכוונות אישית נגדם. לעיתים קרובות, הם
מסיטים את המוקד מהילד למגוון דאגות ולחצים אישיים.
הצטרפות להורים ברמה זו, קשה רגשית להרבה מטפלים, כיוון שבו זמנית הם עדים ליחסי הורה-ילד שכוללים טיפול לקוי או
בעייתי/גבולי. לעיתים קרובות, הלחצים של הגורם המפנה, בשילוב עם האמביוולנטיות של ההורים ביחס לטיפול, תורמים
למתח ולתסכול של המטפל. לעיתים, זה עוזר למטפל להתייחס להורים כמתפקדים ברמה לא בשלה ומוגבלת התפתחותית,
שעליהם להתקדם ממנה יותר מאשר תיוגם כנרקיסיסטיים או מתעללים. התמקדות בהבנת מערכת הפרשנות של ההורים,
עשויה לעזור למטפל לגייס אמפתיה כלפי רגשותיהם וצרכיהם, למרות שהתנהגותם כלפי הילד עדיין תיתפס כלא רצויה
ומזיקה.
ההסכמה הטיפולית עם ההורים צריכה להתייחס לסיפוק הצרכים ההוריים כמטרה המרכזית באותו זמן, חשוב להבהיר כי
המטרות יושגו דרך שימוש באמצעים טובים יותר, כלומר דרכים שמקובלות חברתית אשר ניתן להניח שיהיו יעילות יותר עם
ילדים. פיתוח הרגישות ההורית לציפיות החברתיות בנוגע לשיטות הטיפול בילדים ובניית ציפיות מקובלות תרבותית ואקדמית
ביחס לילד, יוגדרו כהתקדמות מהרמה האגוצנטרית לרמת הקונבנציונלית.
טכניקה חשובה להשגת האתגר הזה כוללת עידוד החשיבה הרפלקטיבית על יחסי הורה-ילד ע”י קיום שיחות סביב הסוגיות
הבאות: כיצד ההורה מגבש ציפיות מהילד? איך מחליטים שציפיות ופרקטיקות מסוימות הן מתאימות? באילו דרכים אדם
יכול לסייע במימוש הציפות הרצויות? ניתן לבקש מההורים לצפות ולתעד מגוון מצבים בינם לבין הילד. ניתן לבקש מהם
לצפות גם בהתנהגויות של הורים ואנשים משמעותיים אחרים שמסתדרים טוב עם הילדים. ניתן גם לערב את ההורים
בחקירת המקור לאמונותיהם בנוגע לשיטות של גידול ילדים, תוך התייחסות לחוויותיהם האישיות במשפחות המוצא שלהם.
לעיתים, עבודה על רגשות כואבים ומודחקים הקשורים בזיכרונות ילדות, בסביבה בטוחה ואמפתית היא חיונית לגיוס
האמפתיה של ההורה כלפי הילד שלו. כשדפוסים של התעללות והזנחה ברורים למטפל, עליו לשמש כנציג המוסכמות
החברתיות ולתרום לשיחה את הידע שלו על התפתחות הילד ועל החוקי המדינה, וכן לשקף להורים את הבעייתיות
6
שבהתנהגותם.חשוב לעשות זאת בדרך רגישה ותוך דגש שהמטפל מבין את צרכיהם וקשייהם ומאמין ביכולת המשותפת שלהם
להתמודד עם המצב בדרכים טובות ויעילות יותר.
יצירת מגוון מקורות אלטרנטיביים לסיפוק הצרכים הרגשיים העמוקים של ההורים ברמה זו עשויה להפחית מנטייתם להטיל
על הילד תפקידים לא מתאימים )למשל, אם המטפל יספק להורים אוזן קשבת, הילד לא יצטרך לשמש בתפקיד זה(. מטפל
אמפתי ודואג יכול לספק חלק מהצרכים הרגשיים אולם עפ”י רוב, יש צורך מקורות תמיכה נוספים בסביבת ההורה. ניתן
להשיג זאת באמצעות עבודה על חיזוק הקשר הרגשי בין בני זוג, גיוס תמיכת המשפחה המורחבת והפנייה למקורות תמיכה
בקהילה.
השיטה הפרובוקטיבית ביותר ברמה זו היא יצירת היררכיה הפוכה מכוונת )hierarchy reversal deliberate .)כשההורה נראה
מדוכא, מזניח או עייף מכדי לשאת באחריות ההורית, מבקשים מהילדים )אם הם לא צעירים מדי( לנקוט בצעדים ולהתארגן
מחדש בכדי לטפל בהורה. לטכניקה יש אפקט פרדוקסאלי: המוכנות של הילד להיפוך תפקידים מפורש, נוגע בהורה שחש אסיר
תודה ומעורר בו מוטיבציה להפוך את ההיררכיה שוב ולטפל בילד.
7
• דוגמא: עבודה עם הורים ברמה האגוצנטרית והקונבנציונלית
הורים בעלי הופעה נעימה ומתוחכמת, שניהם רופאים מצליחים מאוד, באו למטפלת, אחרי תלונות רבות מהגננת בנוגע
להתנהגותו הסרבנית והתוקפנית של בנם בן ה- 5 . הם דיווחו כי גם בבית הילד מאבד שליטה והתנהגותו מתנגדת. הנטייה
הראשונית של המטפלת- שהייתה מוטה עקב הופעתם ותחום העיסוק שלהם- הייתה לתפוס את ההורים כמפנקים
וממוקדים בילד, ולפיכך כנזקקים לסיוע בהצבת גבולות. זו הייתה טעות. בעת מפגש עם הילד היא הופתעה לגלות הרבה
סימנים להזנחה. הילד נראה מאוד נבון ומילולי, אך בחרדה גבוהה ומוטרד מאוד מאיומי האם להוציא אותו מהבית ו”למסור
אותו לצוענים”. בנוסף, היו לו כמה סימנים כחולים והתקבל רושם שלא השגיחו עליו ולא טיפלו בו. בפגישת המשחק,
התעורר חשד כי הוא סובל מקשיי ראייה, שההורים לא הבחינו בהם. אכן כשהוא ניבדק נמצא כי הוא קצר ראייה ועיוור
צבעים.
לאחר היכרות הדרגתית עם סגנון החיים של המשפחה ורמת המודעות ההורית, המטפלת התרשמה כי האם נוטה לראות את
בנה דרך הצרכים האישיים שלה ותפקדה ברמה האגוצנטרית. למשל, היא כלל לא הייתה מודעת לכך שייתכן כי השעות
הרבות בהן היא ובעלה נמצאים בעבודה ותורנויות הלילה שלהם משפיעות על הילד. כמו כן, היא לא חשבה שיש בעיה עם זה
שבשעות אחה”צ שומרת על הילד מטפלת שאינה יודעת את השפה בה הוא מדבר. לדעתה זה היה סידור אידיאלי כיוון
שהאישה הזו גם מנקה ויכולה לספק את צרכי הילד כשהוא מצביע על המאכלים שהוא רוצה שהיא תכין לו… למטפלת היה
קשה מבחינה רגשית לראות אישה כל כך משכילה ופיקחית מוגבלת כל כך ביכולת לתפוס את הצרכים הבסיסיים ביותר של
בנה.
האב, תוך שימוש בפרספקטיבה יותר קונבנציונאלית, הכיר בכך שחלק מהציפיות שלהם מהילד היו לא מותאמות לגילו. עם
זאת, הוא נע בין עמדה כועסת על אשתו שהזניחה את מה שהוא תפס כתפקיד האימהי, לבין כעס גלוי כלפי הילד על
התנהגותו ה”אב-נורמאלית” והסרבנית. הוא הקדיש מעט זמן להעניק לילד מיומנויות אקדמיות אך לא היה
מוכן לשנות את לוח הזמנים שלו על מנת שיתאים לצורכי הילד. כשגילו שהילד יכול להתקבל לבי”ס למחוננים, הם היו מאוד
גאים, אבל לא מצאו זמן להסיע אותו לשם. שני ההורים ניסו לשלוט בהתנהגות הילד בדרך של ענישה ואיומים לסלק אותו
מהבית, אך ניסיונותיהם לא צלחו והתנהגותו החמירה. כשהם הגיעו לטיפול, הילד התחיל לנבוח עליהם כמו כלב, בכל פעם
שהם התקרבו אליו.
האתגר הטיפולי, לאור רמות המודעות האגוצנטרית והקונבנציונאלית של ההורים, היה לעזור להם להיות יותר רפלקטיביים
לגבי השגת איזון טוב יותר בין צרכיהם לבין תחומי האחריות ההוריים המקובלים חברתית ביחס לבנם הנזקק. כלומר, לסייע
להם להתקדם לרמה קונבנציונאלית מובחנת יותר ובמידה כלשהי לרמת מודעות המרוכזת בילד.
ההתערבות הראשונית, הייתה להצטרף להורים, ע”י הקשבה אמפתית וקבלה מפורשת של האכזבות והתסכולים שלהם
מהילד ולתת הכרה לכמיהתם לאווירה ביתית נוחה ורגועה, במיוחד בעקבות הקריירות התובעניות שלהם. המטפלת הציעה
כמה אסטרטגיות התערבות שנועדו ליצור הקלה מיידית להורים, להפחית מהכעס ולרכך את מאבק הכוחות בינם לבין הילד.
למשל, היא הציע שיאמצו גישה משחקית ויגיבו לנביחות של הבן בנביחות משלהם. למעשה, האפקט הפרדוקסאלי המתוכנן
של התערבות זו היה שהתנהגותו פסקה מיידית, מה שנתן להורים תחושת סיפוק ושליטה וביסס את אמונם במטפלת. היה
חשוב גם לערב את ההורים בחשיבה על הסברים אפשריים לבעיות הילד. על מנת להתקדם מעבר להסברים הפשטניים
שנתנו ההורים )האם: “הוא נהנה להפריע לי” , “הוא תמיד היה ילד קשה” והאב: “אולי הוא משועמם”(, המטפלת הזמינה
את ההורים להשיב על השאלה דרך חקירה שיטתית, שהלמה את כישוריהם הדיאגנוסטיים המקצועיים. האם, שהייתה
מומחית בפענוח צילומי MRI , התבקשה ליישם את כישוריה ולבחון מה נמצא מתחת לפני השטח. ההורים התבקשו לבצע
תצפיות על בנם בהקשרים שונים ולשוחח עם עמיתיהם בעבודה ועם חבריהם על ילדיהם ועל האופן בו הם מנהלים את חיי
המשפחה. בנוסף, נקבעו מספר פגישות משחק משותפות עם הילד בטיפול, כחלק מהחקירה.
ההורים גילו שהילד יותר אנרגטי ופיקח מרוב בני גילו. הם גם הבינו שבהשוואה לבני גילו, יש לו פחות חוגים ופעילויות
בשעות אחה”צ. ממשחק הפנטזיה שלו הם למדו כי הוא מוטרד מסוגיות הקשורות בעבודתם של הוריו וחושש שהם יידבקו
8
במחלות של המטופלים שלהם. הדאגה שלו ריגשה אותם מאוד. הבעיה הוגדה מחדש כנובעת מנסיבות משפחתיות ייחודיות:
זוג הורים מוכשרים בצורה יוצאת דופן, המסורים מאוד לעבודתם, אשר צריכים לדאוג לבן צעיר מאוד, פעלתן, רגיש ונבון,
בהעדר מערכת תמיכה טובה. השיחות עם הקולגות חידדו את הייחודיות שבנסיבות: למרבית הקולגות היו ילדים מבוגרים
יותר והיה לפחות הורה אחד שהיה פנוי יותר לדאוג לצרכי הילד. כמו כן, לחלק מהם ניתנה עזרה מהמשפחה המורחבת. כמו
כן, הם גילו שלמשפחות אחרות היה יותר זמן פנוי לבלות יחד עם הילדים.
הטיפול נתקל בקושי, כאשר ההורים הבינו עד כמה חשוב הצורך לפנות יותר זמן איכות לבילוי עם בנם, אך אף אחד מהם לא
היה מוכן לשנות דברים. כדי להתמודד עם המצב, הפוקוס הופנה לצרכים ולמוטיבציות של ההורים. ההורים הוזמנו לשתף
בסיפור החיים שלהם ולהתבונן כיצד העבר משפיע על ההווה. האם הגיעה לתובנה יוצאת דופן כשנזכרה באמה , אישה
מוכשרת אך מתוסכלת ומדוכאת, שנאלצה לוותר על לימודים וקריירה בעקבות לחצים שהופעלו עליה על ידי הוריה ובעלה .
האם ספרה על בחירתה המקצועית, שאביה התנגד אליה, באומרה: “הוא הזהיר אותי שאני אהפוך להיות או אמא לא מרוצה
או רופאה לא מרוצה ואני אמרתי לו בתגובה שהוא בור ועם הארץ ומיושן בדעותיו. כעת אני מבינה שהייתה הרבה חוכמה
בדבריו.
הכעס של האב כלפי האם התבהר כאשר סיפר על ילדותו במשפחה אורתודוקסית בה הייתה הבחנה מאוד ברורה בין תפקידי
ההורים. בגיל הנעורים הוא עבר שינוי ושאף להיות יותר ליבראלי. לפני נישואיו, הוא הסכים לדרישתה לממש את
שאיפותיה המקצועיות. הוא קיים את הבטחתו לאשתו, אולם רק החל לקבל את ההשלכות שיש לכך על תפקידו כהורה.
החלה תקופה ממושכת של מו”מ, בה ההורים נאבקו על קביעת לוח זמנים קונבנציונאלי יותר עבור הילד ועבור עצמם. האב
התנדב לפנות שני פרקי זמן בשבוע בכדי לבלות עם בנו זמן איכות. המעורבות המוגברת שלו בבית עוררה אצל האם קינאה
ותחרותיות והיא הצליחה להגמיש את הלו”ז שלה ולבלות יותר זמן עם בנה. במקביל, התנהגות הילד השתפרה מאוד
וההורים חשו מתוגמלים, הם הצליחו לשמר ולחזק את ההתקדמות החיובית של ביכולת הסתגלות של הילד, הן בתוך הבית
והן מחוצה לו. שנתיים לאחר סיום הטיפול, האם פנתה בבקשה להתייעצות. בנה הצליח מאוד בביה”ס וההורים נהנו ממנו
בבית. הסיבה להתייעצות הייתה שההורים תכננו לצאת לשנת שבתון בחו”ל. האם רצתה לחשוב מראש מה יהיה טוב
לצרכים של הילד. היא שקלה להציע לאמה שהתאלמנה לאחרונה להצטרף אליהם בשנה זו ולשמש כמקור תמיכה במצב
החדש שצפוי.
המטפלת שמחה שמקור הדאגה של האם היה קשור לצרכי הילד הפעם- דבר שהצביע על התפתחות רמת המודעות ההורית
שלה. הן שיקפו את השינויים שחלו בנושאים הבין דוריים : לסבתא שאולי הייתה בדיכאון, ניתנה תעסוקה חדשה, לאחר
שנמנעה ממנה קריירה ולא מצאה סיפוק בטיפול בילדיה וגידול בת שחשה שתוכל למצוא הנאה רק אם תזדהה ותממש את
חלומה של אימה לפתח קריירה. בכך, למעשה, היא חזרה עם בנה על החסך שחוותה כילדה. המעגל נקטע על ידי המאבק
המוצלח של הסבתא “לדרוש בחזרה” את הקשר עם האם ואת הדרישה המחודשת של האם את אימה, בתפקיד של סבתא
דואגת, בניסיון להגיע לאיזון מוצלח יותר בין קריירה להורות.
עבודה עם הורים ברמה הקונבנציונאלית
התלונות של הורים ברמה זו בדרך כלל קשורות לחריגה של הילד מנורמות התנהגותיות מצופות. ניסיונותיהם לפתור את
הבעיה כוללים הפעלת סנקציות מקובלות תרבותית, שקשה להם לזנוח, גם כשהן נמצאות לא יעילות. המטפל יכול לפתח
הערכה כלפי הורים אלו על ידי הגברת המודעות שלו להבדלים תרבותיים ולהטיות האישיות שלו. כך, הניסיונות לכוון את
ההורים לגלות יותר גמישות יעשו באופן רגוע יותר ולא שיפוטי. ניתן לעשות זאת באמצעות שיח על הבדלים הקיימים
בפרקטיקות שבטווח הנורמה ומחוצה לו, הגורמים להם והשלכותיהם וכן היעילות של הפרקטיקות שבשימוש. במקביל,
ההורים לומדים את דפוסי ההתנהגות של הילד, מכווינים אותם לאסוף מידע רלוונטי חדש על הילד והמטפל מספק להם מידע
פסיכולוגי קונבנציונאלי על ילדים. הבנייה מחדש )reframing (של התנהגות הילד במונחים של מאפייני טמפרמנט, סגנונות
למידה, ריאקטיביות לגורמי לחץ, שלב התפתחותי והיסטוריה התפתחותית, מסייעת להגברת המודעות של ההורים להבדלים
9
אינדיבידואלים בין ילדים “נורמאליים”. הרחבת היכולת של ההורים להכיר ולקבל הבדלים התנהגותיים בין ילדים שגדלו
בתנאים סביבתיים או מערכתיים שונים, תסייע להם לגבש ציפיות שונות ולפתח דפוסי אינטראקציה ייחודיים עם ילדים
שונים. ההבניה מחדש של תיאורים סטיגמטיים וסטריאוטיפיים של הילד או הבעיה צריכה להיות מקובלת על ההורים. כמו כן,
צריך לכלול בה תיאור של התנאים או המאפיינים הספציפיים בהם מתעוררת הבעיה וכן רעיונות, משאבים וטכניקות שיסייעו
בשינוי הדרגתי של התנהגות הילד.
השימוש במטאפורות וסיפורים השואבים מהמורשת של ההורים מתאימים מאוד לעבודה עם הורים ברמה זו. מעורבות של
מנהיגים רוחניים או קהילתיים בטיפול, עשויה לעזור להורים אלו, להעניק להם תמיכה ולתת לגיטימציה לסטנדרטים ההוריים
ולפרקטיקות החדשות שהם מיישמים.
* דוגמא: עבודה עם הורים ברמה הקונבנציונאלית
10
הורים לילדה בת 6 הגיעו לטיפול וביקשו עזרה בהפסקת הרגלים מעצבנים של בתם, שנוטה להחביא מזון ולהניע את ראשה
מצד לצד באופן חזרתי, במצבים של לחץ. באינטייק התברר שההורים אימצו את הילדה פחות משנה לפני הפנייה לטיפול.
במשך שנים רבות, להורים לא היו ילדים וחיכו לאימוץ זמן רב, עד שסוף כל סוף יכלו לחיות “כמו משפחה נורמאלית”.
חקירה מעמיקה יותר של תהליך האימוץ והרגשות שנלוו אליו, עוררה התנגדות עזה בקרב ההורים. הם לא רצו לדבר על
התקופה שלפני האימוץ, וטענו שהם דיברו מספיק על הסוגיות הללו עם העו”ס בסוכנות האימוץ. היה ברור למטפלת שהם
חוו אשמה ובושה בנוגע לנושא והיא כיבדה את רצונם. נראה כי היו מרוצים מהמראה החיצוני של הילדה, אולם היו צריכים
להשקיע הרבה בלימוד ופיתוח יכולותיה הקוגניטיביות וידע העולם שלה. הם היו גאים שהצליחו להקנות לה הרגלי נימוס
ולסייע בפיתוח היכולות הורבליות שלה. עם זאת, הם היו מאוד מוטרדים מכך שלא הצליחו לשנות את ההרגלים המעצבנים
שרכשה במשפחה האומנת הקודמת שלה. הם התביישו במיוחד מכך אחרים שמו לב להרגלים הללו וחשו שהתנהגויות אלו
אינן נורמאליות. הם ניסו לשלוט בהתנהגויות אלו בעזרת הסברים, תזכורות, איומים, התפרצויות כעס והתביישו בכך
שכמעט דחו והתעללו בילדה. היה להם קשה להתמקד בחוויות עבר או בחוויות הנוכחיות של הילדה וברגשותיה, כפי
שביקשה המטפלת, והתקבל רושם שהידע האישי שהיה ברשותם על הילדה היה מצומצם. הם שפטו את התנהגותה תוך
שימוש במונחים שלך נכון ולא נכון, נורמאלי ואב-נורמאלי. על רקע זה, נראה היה כי ההורים מצויים ברמת המודעות
הקונבנציונאלית. לפיכך, מטרת העבודה הטיפולית הייתה לעודד את ההורים לקבל ולהעריך את הייחודיות של הילדה, מבלי
להוסיף לחרדתם בנוגע ל”נורמאליות” שלה.
תחילה, התמקד הטיפול בחיזוק להשקעה הרבה של ההורים והצלחתם בתהליך הסוציאליזציה והשילוב של הילדה
במשפחתם, כמו גם קבלת משאלתם להצליח בהכחדת ההתנהגויות יוצאות הדופן שלה. לאחר מכן, נבחנו הפונקציות
ההשרדותיות הבריאות שיש להתנהגויות אלו בסביבת המשפחה האומנת. ההורים הבינו לראשונה את האפקט המרגיע
שיש לתנודות הראש ואת חשיבותו במצבים בהם הילד נאלץ להרגיע את עצמו. לאחר מכן, הם יכלו לקשר הבנה זו לאיסוף
האוכל והחבאתו, במקומות שלא ניתן לקבל בהם אוכל לפי דרישה. באופן זה, נעשתה נורמאליזציה לתפיסת ההתנהגויות
הללו, לפחות בהקשר לנסיבות החיים הקודמות של הילדה. משאלת ההורים שהילדה תהיה כמו ילדה במשפחה נורמאלית,
נקשרה להתפתחות דפוסי ההתקשרות שלה אליהם. ההורים הבינו שהם לא יודעים הרבה כיצד הילדה חווה את מערכת
היחסים ביניהם והיו מבולבלים נוכח השאלות של המטפלת האם הם שמו לב אם היא מתייחסת אל המשפחה כאל
“מקור/בסיס בטוח”.
לאחר מכן, הם הסכימו כי הטיפול יתמקד בהתבוננות וליווי תהליכי ההתקשרות. ההורים החלו בסדרה של תצפיות מוכוונות
בביתם ודנו במידע שאספו במסגרת הטיפול. הם בחרו להתמקד בהבנת הנסיבות שעוררו בה מתח שנקשרו לתנודות הראש
הלא רצויות. הם הבינו שהצליחו להרגיע את הילדה בבית בנסיבות שונות. עם הזמן, הם הבחינו כי התנהגותה המעצבנת
פחתה במצבים חברתיים, כשהם לקחו אותה לבקר חברים, בני משפחה וקולגות. זה יצר אצלה תחושה של הקלה. בעוד
שההורים לא היו מסוגלים להתייחס לרגישות הנרקיסיסטית ולתגובתיות הרגשית המועצמת שלהם במצבים אלו והודו רק
בתחושות הבושה הנורמאליות שלהם, הם הצליחו להבין שקשה לילדה להתמודד עם חלק מהמצבים החברתיים הללו. הם
החליטו להגביל את יציאותיהם ולבלות יותר זמן עם הילדה בבית.
בשלב הזה, נראה כי ההורים היו פנויים יותר רגשית להתקרב לילדה, אך עדיין נזקקו לעידוד והכוונה להתחיל להיות
מעורבים במשחקי הפנטזיה שלה.זה נראה להם ילדותי מדי עבור ילדה בכיתה א’. קבלת מידע על התפקידים הרבים שיש
למשחק, במיוחד עבור ילדים שמתמודדים עם מעברים בחיים, הקלה על ההורים בקבלת הפעילות המשחקית. הילדה הגיעה
למספר מפגשי משחק עימם. שעות ארוכות שיחקה בבובת אם המטפלת בתינוק, כשהתינוק קורא לה כמה פעמים. להפתעת
ההורים, במשחק, לתינוק נתנה את השם של האם האומנת.
11
התגלית של ההורים כי הילדה הייתה מוטרדת מדמות ההיקשרות הקודמת שלה פתחה תחום חדש לחקירה ורפלקציה. עד
כה, בכל פעם שעברה של הילדה עלה על הפרק, הם הכחישו את הצורך לשוחח על כך עם הילדה או עם המטפלת. אט אט,
ההורים הכירו בצורך של הילדה בהקניית משמעות ובניית סיפור קוהרנטי על חייה ועל האנשים המשמעותיים בהם. היה
ניתן להגיע להכרה כזו, רק לאחר שההורים התמודדו עם חלק מחששותיהם בנוגע להשפעות השליליות האפשריות שעלולות
להיות לזיכרונות העבר על ההתפתחות וההתנהגות של הילדה. בהמשך, ההורים ביקשו מהעו”ס שתארגן להם פגישה עם
האם האומנת הקודמת של הילדה וללמוד יותר על עברה ולהראות לילדה שאנשים לא סתם נעלמים פתאום מחייה.
היה צורך בהרבה הכנה לקראת הפגישה ובשלב זה, ההורים גילו יותר פתיחות בנוגע לרגשותיהם. האם במיוחד שיתפה
בחרדות לא רציונאליות שהילדה תרצה לעזוב אותה וללכת אל האם האומנת. היא נזקקה להעצמה על ידי התבוננות
בהתקדמות שעשתה בתהליך ההיקשרות עם הבת. ההורים גם קיבלו תמיכה על הכנת הבת לקראת הפגישה, בשיחות,
משחק, הוספת תמונות מבית המשפחה האומנת לאלבום וכ”ו. הפגישה המוצלחת , בה הילדה שמחה לראות את האם
האומנת, אך גילתה העדפה ברורה להורים המאמצים, הייתה מתגמלת מאוד עבור ההורים. הם למדו הרבה על ההתפתחות
של הילדה ועל המצב בבית האומנה בו גדלה הילדה משנתה הראשונה והוצפו בעונג כאשר האם האומנת התפעלה
מהתפתחות הילדה.
הטיפול הופסק זמן קצר לאחר הפגישה, ביוזמת ההורים, שחשו הרבה יותר נוח עם ההתקדמות המסתגלת של בתם ועם
תפקודם כהורים. הם המשיכו להסתייע בהתייעצות טיפולית מדי פעם, כשנתקלו בקשיים ונראו מכווננים יותר לרגשות
הילדה ולקשייה.
עבודה עם הורים ברמה המרוכזת בילד
הורים שמתפקדים ברמה המרוכזת בילד נוטים להיות הצרכנים העיקריים שפונים מיוזמתם לשירותים הפסיכולוגיים. המוקד
שלהם בילד מעורר אינסוף חרדות ושאלות הנוגעות להסתגלות של הילד ולתפקודם כהורים. לעיתים קרובות, הורים אלה אינם
מודעים למחירים שיכולים להיות להתמקדות יתרה בצורכי הילד, כמו שחיקה הורית ופגיעה בזוגיות. יתרה מכך, ההתעסקות
הרבה בקשיי הילד לעיתים מקשה עליהם לזהות את תרומתם לקשייו. למשל, כיצד הגנת היתר והדאגה המוגזמת עשויות
לעורר חרדה , חוסר ביטחון וקשיים חברתיים אצל הילד. הורים אלו שנחושים לא לאכזב/ לתסכל את הילד באף דרך, עלולים
למנוע ממנו חוויות התפתחותיות חשובות, כמו אלו שחיוניות להתפתחות יכולת ויסות רגשי ומצבי מתח. אלו הורים שאנה
אורנסטיין תיארה כמכווננים במיוחד לצורכי הילדים ב mirroring בשל הפגיעות הנרקיסיסטית שלהם ומזדהים עימם במקום
להגיב אליהם. למטפל ודאי יהיה קל להצטרף להורים אלו, אך הוא עלול להישאב באופן לא מודע לדפוסים ההוריים של דאגה
והתמקדות יתרה בילד. אצל הורים אלו, ניתן לגייס מוטיבציה לשינוי באמצעות הסברים פסיכולוגיים שרלוונטיים לטובתו של
הילד ולא כאלו שמתייחסים לנורמות החברתיות, או לצורכי ההורים ורווחתם האישית. יש לשים לב שהשינויים יתבצעו
בהדרגה, כדי שההורים לא יחששו שהם מזיקים לילד. הורים המרוכזים בילד מפיקים תועלת משיחות שמרחיבות את ההבנה
שלהם את צורכי הילד, כדי שתכלול מודעות לצרכים שונים כמו הצורך ללמוד להתמודד עם תסכול, לבחון את היכולות
העצמיות, ללמוד להתמודד עם כאב ולהשתתף במערכות יחסים הדדיות. האתגר שניצב בפני ההורים הוא להימנע מהתערבות
מיידית שהם מאמינים שמסייעת לילד, לטובת מטרה התפתחות בטווח הארוך. התחשבות בשיקולים הקשורים לצרכים
העתידיים של הילד וקבלת הצורך של הילד להסתגל ולהתמודד עם מגבלות בסביבה החברתית הטבעית שלו, יסייעו להורים
להרחיב את הפרספקטיבה שלהם ולהתקדם לרמת המודעות הבאה.
עבודה עם הורים ברמת היחסים
12
הורים ברמה זו מסוגלים להתמודד עם טווח רחב של בעיות שמציגים הילדים באופן גמיש ויצירתי ולכן בד”כ לא נראה אותם
בטיפול. עם זאת, הורים אלו יכולים לפנות לעזרה לאחר אירוע טראומטי שגרם לחוסר ארגון במשפחה וערער על כישוריהם
ההוריים )למשל לאחר אובדן משמעותי, משבר בריאותי או כלכלי, חשיפת מוגבלות כלשהי או אירוע טראומטי לא צפוי או
בעיה עם הילד(.
הורים ברמה זו זקוקים לתמיכה, הקלה של תחושות החרדה והאשמה וחיזוק תחושת המסוגלות שלהם. המטפל יכול לסייע על
ידי הצגת מידע בנוגע לתגובות טיפוסיות של ילדים בנסיבות דומות, נורמליזציה של התגובות והכוונת המשפחה בדרכים
ספציפיות להקלה ושחרור המתח. יחד עם זאת, חשוב שהמטפל יעצים את ההורים ויחזק את ביטחונם ביכולתה של המשפחה
להתמודד ולהתגבר על המשבר הנוכחי. באמצעות שיחה על ניסיונות העבר והצלחותיהם והערכת נקודות החוזק והמשאבים
החיצוניים והפנימיים שלהם, ניתן יהיה לגבש פרספקטיבה יותר מאוזנת )ואולי אופטימית( על המצב.
*דוגמא: עבודה עם הורים ברמה המרוכזת בילד וברמת היחסים
ההורים פנו להתייעצות בנוגע לאנקופרסיס של בנם בן ה- 5 .הוא טופל באופן פרטני מזה שנה אצל פסיכולוג אחר, שהסתיים
לאחרונה בשל סירובו של הילד להגיע לפגישות ואכזבה של ההורים מחוסר התקדמות בנושא. ההורים היו די מתוחים כיוון
שהילד עמד להיכנס לבי”ס חדש ותובעני, שלא יגיב בסובלנות ל”תאונות” כאלו. ההורים הסכימו בהתלהבות להיפגש מספר
פעמים בכדי להבין כיצד יוכלו לסייע לבנם. הם הגיעו לפגישות עם התינוקת שלהם כשהאם הייתה בחופשת לידה.
האם, ההורה הדומיננטי במשפחה, הייתה אקטיבית מאוד בפגישות. היא סיפקה תיאור מפורט של אישיות הילד וסקרה
היבטים מהנים ומטרידים כאחד בהתנהלותו. היא תיארה , תוך שימוש בדוגמאות רבות את כישוריו המילוליים הטובים ואת
יכולת ההסקה המצוינת שלו, את כושר המנהיגות שלו וכישוריו החברתיים, את יכולתו להביע רגשות וסיפרה על מעשים
שעשה ששיקפו את טוב לבו ומצפוניותו. בצד זאת, תיארה את תובענותו הקיצונית, עקשנותו הרבה, נטייתו לווכחנות
ומניפולטיביות ותיארה בכאב שהוא כל הזמן מקטר ונראה אומלל . זאת, בניגוד לבתה בת ה-7 שהינה ילדה “נוחה” שמחה.
היא השקיעה מאמצים רבים בכדי לשמח אותו, להיות רגישה לצרכיו ולא להיקלע לעימותים עימו. אולם דרישותיו הפכו
מוגזמות והיה כבר בלתי אפשרי למלא אותן )”אני רוצה שהיום יהיה יום שבת ולא יום שישי…”(, והוא לעיתים קרובות בחן
13
את הגבולות של האם, עד שהיא איבדה את הסבלנות שלה. היא חשה אשמה רבה על אותם מקרים בהם התפרצה עליו בזעם
וחשה שאינה עומדת בדימוי “האם הטובה” שיצרה לעצמה ולאחר ההתפרצות, ניסתה בסופו של דבר לרצות אותו. מעבר
לכך, היא חשה כי היא מוסיפה לסבל שלו. היא התייחסה לאנקופרסיס כגורם לילד לסבל ולבושה, והרגישה מאוד אשמה על
שאינה מצליחה לעזור לו להתגבר על בעיה זו. בתחילת הטיפול, היא הזדהתה עם עמדת הייאוש של הילד בנוגע ליכולתו
לשלוט בצרכיו. היא שאפה להבין יותר לעומק מה מטריד את הילד, למרות שעבודה זו נעשתה כבר במידה רבה בטיפול
הקודם.
האב נשמע פחות מוטרד ויותר אופטימי מאשתו והאמין שאפשר לפתור את הבעיות. הוא היה חם ופנוי רגשית לבנו כשהוא
היה בבית, אך גם יותר סמכותי ו”ברור” עימו.הבן התנהג בצורה יותר שיתופית ובוגרת כשהיה לבד עם אביו. אולם, האם
ביקרה את האב שהוא “קשוח” ו”לא רגיש” מספיק ומאחר שהאב לא בילה הרבה זמן בבית ורצה להימנע מעימותים עם
אשתו הוא נסוג לתפקיד הורי פחות מעורב ויותר שולי. בפגישות הוא נקט בעמדה פסיבית, קבועה אך מעט ביקורתית כלפי
מאבקיה של אשתו. המטפלת הייתה צריכה לעודד אותו בצורה הדרגתית כדי שיהיה יותר פתוח ואקטיבי בטיפול
ובהתמודדות עם בעיות הילד בבית.
בהתחלה, אסתר חשבה שהאם מתפקדת ברמת מודעות מרוכזת בילד ושהאב מתפקד ברמת היחסים. לכן, היא התמקדה
בסיוע לאם לגלות פחות הזדהות ולעזור יותר לילד. זה הצריך הכרה בדפוסי יחסים דיס-פונקציונאליים מסוימים עם בנה
שנוצרו בשל חרדה הרבה, ציפיות גבוהות מעצמה והזדהות יתר עם הילד. כמו כן, הם עבדו כדי לתת יותר חשיבות ומשקל
לנוכחות האב ולפרספקטיבה היותר מאוזנת שלו, כדי להעניק תמיכה לאשתו ודוגמא ליחסים אלטרנטיביים ופחות
סימביוטיים הילד.
תחילה, המטפלת הייתה צריכה להתמודד עם חלק מהחרדות של האם. המטפלת הציגה גישה אופטימית ומציאותית יותר
שניתן להתגבר על בעיית האנקופרסיס. זה היה אותנטי כיוון שלמטפלת הייתה הצלחה רבה בטיפול בבעיה זו בעבר. היא
התייחסה ליכולות הקוגניטיבית והחברתית של הילד ולמוטיבציה ולהשקעה ההורית הרבה כאל נכסים יקרי ערך.
המוטיבציה, הפניות של ההורים ליטול תפקיד פעיל בפרויקט זה הובטחה וכן המטפלת הבטיחה תמיכה מתמשכת בהורים,
גם מחוץ לשעות הטיפול. כשהאם ביטאה את החרדה שלה, נקוו בעיניה דמעות “אבל הוא תקוע; הוא לא יודע מה לעשות”
אסתי הרגיעה אותה: “אבל אנחנו יודעים מה צריך לעשות”. היה צריך לעבוד בהדרגתיות על תחושת חוסר האונים של האם
והמעורבות המוגבלת של האב בהתמודדות עם הבעיה, כאשר ההתמקדות הייתה בניסיון לעזור לילד.
הודגש שהרגלי שירותים כוללים דרישות חברתיות שעלולות לעורר התנגדות בילד, כיוון שלפי התיאורים הוא נמנע או
הכחיש את קיומה של הבעיה, דפוסים שהתבטאו בעיוותים של המציאות )אמר “אני לא עשיתי”, כשהוא עשה במכנסיים(.
זה נשמע משמעותי לאם, שיכלה למצוא עוד דוגמאות רבות בתחומי חיים אחרים, בהם הילד התנגד לקבלת דרישות
המציאות. אסתי עזרה לה להבין כמה זה קשה עבורה להיות זו שמציבה לילד מחדש את דרישות המציאות, כיוון שהיא לא
הייתה מסוגלת להכיל את הכעס שלו אצלה. היה לה קשה לתת לבעלה למלא תפקיד זה, וחוותה זאת כהתעללות וכך השליכה
את הכעס שלא מודע שלה עליו. עם זאת, שני ההורים יכלו להבין, ברמה המודעת, שזה שהם נותנים לפנטזיות
האומניפוטנטיות של הילד להתפתח ללא מעצורים, יכול להזיק להתפתחות הילד.
לאחר מכן, בחנו לעומק את הפחד הכי גדול של האם שהיא תאלץ לדרוש מהילד דברים שהוא לא יוכל לבצע. זה הזכיר לאם
תחושות עבר- כשהיא הייתה ילדה לעיתים תכופות הטילו עליה את האחריות לדאוג לשני אחיה הצעירים. במצב זה, היא
הרגישה חסרת אונים והוריה ביקרו אותה שהיא לא עושה מספיק.
הובטח לה שההתערבות עם הילד תהיה הדרגתית ושיוצגו לו רק דרישות סבירות והגיוניות. הילד הופנה לבדיקה והתייעצות
רפואית, כיוון שבתיאור צוין כי הוא סובל לסירוגין מעצירות ו”בריחות”.
ההתערבות היתה בשני מוקדים: מוקד ראשון הוגדר מחדש כלימוד מחדש של הילד “מהו גודלו האמיתי”- קבלת דרישות
המציאות ודרישותיהן של דמויות סמכות, הכרה במגבלות גילו ויכולותיו, ללא פגיעה בתחושת המסוגלות והערך העצמי.
המוקד השני היה ללמד אותו הרגלים חדשים בנוגע ליציאות שלו.
14
היה שינוי בולט באופן בו האם הציבה לילד גבולות ברורים והתמודדה עם בעיות ההתנהגות שלו. היא הרגישה שהיא זוכה
בתמיכת בעלה והמטפלת ולא נזקקה יותר לאישורים של בנה כי הצבת הגבולות היא חלק מתפקידה כאם טובה. היכולת
המהירה שהפגין הילד להבין את כללי המשחק החדשים, תרמה עוד יותר ליכולתה של האם להפסיק את הוויכוחים
האינסופיים ולהציב דרישות ברורות ואפקטיביות לילד.
החינוך להרגלי ניקיון בנוגע לצרכים היה משימה קשה ומורכבת יותר. הרופא נתן מרשם לתרופה משלשלת כדי לעזור לילד
לשלוט יותר ביציאות. היה צורך בתוכנית הדרגתית בנושא. בזמנו, הילד היה עם חיתולים ולאורך ההיסטוריה ההתפתחותית
שלו הוא סיגל לעצמו הרגלים מוזרים, כמו ללחוץ את ישבנו על הכיסא או הרצפה על מנת לעשות את צרכיו. הוא היה צריך
ללמוד בהדרגה הרגלים חדשים ולהתחיל לבקר בשירותים לעיתים קרובות ועל בסיס קבוע.זאת, על מנת לבסס את השליטה
בצרכים מבחוץ, כיוון שלא ניתן היה לסמוך על סימנים פנימיים שיאותתו על היציאות הקרבות. היה ברור שהאם היתה
זקוקה למעורבות הפעילה של האב בתוכנית והלה ארגן מחדש את הלו”ז שלו כדי שיוכל לבלות יותר זמן בבית בשבועיים
הבאים, בכדי לעודד ולסייע לילד ברכישת ההרגלים החדשים.
כעת יישום התוכנית לשליטה בצרכים, בדרך כלל נעזרים בחיזוקים התנהגותיים. אולם האם התנגדה לכך בתוקף. היא חשה
כי אינה יכולה למנוע מהילד דברים וחששה מוויכוחים עם הילד. האב הציע שהחיזוק יהיה הורדת החיתול בו הילד מתבייש
כשהוא הולך לביה”ס, אחרי 3 ימים בהם לא יהיו “פקשושים” כתוצאה מהביקורים התכופים לשירותים. האם הסכימה כי
זהו תנאי הסביר וחיזוק משמעותי.
בפגישה הבאה, האם סיפרה בגאווה שכאשר הילד פקשש ביום השלישי, והיא התפתתה להגמיש את הכללים ולתגמל אותו
בכל זאת, היא נזכרה במפגשים הטיפוליים והחליטה שעליה לעזור לילד לרכוש את המיומנות הנדרשת ולא להזדהות עם
סבלו ומצוקתו והיא זכתה בתמיכה בעלה על כך. להפתעתה, הילד הסכים לספירה מחדש של הימים ובשלושת הימים
הבאים הצליח להשיג את מטרתו ולהיפטר מהחיתולים.
תהליך החינוך הזה המשיך להתקדם בהדרגה והמוקד בפגישות עבר לשאלות כלליות יותר בנוגע ליריבות בין האחים, לתינוק
ולדילמה המרכזית של האם- האם לחזור לעבודה. היא ביקשה מספר פגישות בשביל עצמה, במטרה לעבוד על כמה חרדות
היסטוריות שהיו לה והשפיעו על יחסיה עם בעלה ועם הילדים.
סוף טוב הכל טוב.
סיכום
המקרים שהוצגו במאמר מדגימים כיצד מודל ההתפתחות הקוגניטיבית של מודעות הורית יכול לסייע למטפלים להתמודד עם
תגובותיהם הרגשיות ולבחור באסטרטגיות שיאפשרו להם להצטרף להורים ולגייס את המוטיבציות והכוחות של ההורים
ליצירת השינוי. המודל המוצג יכול גם לסייע למטפלים לקבוע מטרות טיפוליות ולצפות לשינוי מציאותי יותר. חשוב לזכור כי
על מנת שהילד יתפתח וישגשג, אין צורך שכל ההורים יתפקדו ברמה הכי גבוהה של מודעות הורית, או שהורה תמיד יציג את
היכולת המיטבית שלו. למעשה, רק כשההורים מגיעים למבוי סתום ביכולת שלהם להתמודד עם בעיית הילד בהתאם
לגישה/דרך שלהם, יש להציג בפניהם פרספקטיבה חדשה, רחבה ומורכבת יותר. אמונה זו הולמת את מטרותיהם של מטפלים
מהגישה ההתיחסותית , שמנסים בעבודתם עם הורים לשמור על הרעיון של התפתחות סדרתית תוך התייחסות להקשר, ללא
שיפוט של שלבים מוקדמים יותר, או וויתור על שלבים מוקדמים לטובת אימוץ שלבים מועדפים ומתקדמים יותר. ככל
שהתיאוריה והמחקר יעמיקו יותר את ההבנה בנוגע לטיבו של התפקוד ההורי, כך יפותחו יותר כלים שיטתיים שיסייעו
למטפלים להצטרף להורים ולהשתמש בשיטות טיפול יעילות יותר.